נפש.

הביקור הראשון אצל רופא שיניים צריך להיות עם בקיעת השן הראשונה. המטרה היא להדריך את ההורים לכללי היגיינה, להסביר מדוע אסור להירדם תוך כדי הנקה או מיד בתום שתיית חלב מבקבוק, ולעקוב אחד התפתחות תקינה של המשנן.

הפעוט מוזמן כל שלושה חודשים לניקוי ומריחת פלואוריד, במטרה להגיע לגיל שלוש ללא עששת ואז לאטום חריצים בשיניים הטוחנות הנשירות שעתידות להתחלף רק בגיל 11-12 שנים. ילדים ששיניהן אטומות מוזמנים לביקורת מידי שישה חודשים ילד שזה ניסיונו במרפאה משתף פעולה בגיל צעיר ואוהב להגיע למרפאה לביקורות.

פחד מרופא שיניים יכול להיווצר מ:

1. פחד מהלא נודע – ילד עדיין לא ביקר במרפאת שיניים
2. רמת חרדה גבוהה של ההורים – קיים יחס ישר בין רמת החרדה של ההורים לזו של הילד בביקור הראשון. לאחר מכן עקומת הפחד של הילד מתנהגת עצמאית – לפי ניסיונו שלו.
3. ניסיון טיפולי גרוע – אם הילד חווה כאב בטיפול קודם

ילד מתחת לגיל 4 נמצא בתקופה אוראלית. זו תקופה בה הפה הוא המקום החשוב ביותר לילד ולכן הוא חש כל דבר דרכו. עקב כך הילד אינו מסוגל להבין משמעות חדירה לפיו ואפילו לא בדיקה. חשוב לבצע בדיקה אך אין אפשרות לקבל שיתוף פעולה. עם תום תקופה אוראלית ניתן לאמן את הילד ולבנות את בטחונו אצל רופא השיניים. ילדך רוצה מאוד להצליח. גם כשהוא מפחד הוא מאוד רוצה שיעזרו לו להתגבר על הפחד שמכשיל אותו.

אני אוהבת לגלות את היכולות של הילד הקטן, להעצים אותן ולראות איך בדקות הוא/היא הופך לענק וכה גאה ביכולתו להתמודד עם הטיפול, וגם לקבל פרס! אני מאמינה שכל ילד שעבר תקופה אוראלית – מעל גיל 4 – מסוגל לשתף פעולה, ורופא טוב יודע למצוא את המפתח ל"תיבת היכולות" שלו..

אני משתדלת "לקרוא" את הנפש של הילד, להעריך את יכולת ההתמודדות שלו ואותה להעצים. ההצלחה של הילד בונה את בטחונו העצמי ומקנה לו כלים להתמודד עם קושי – לא רק רפואת שיניים. וזאת, בעיניי,  תמצית הסיפוק במקצוע הזה 🙂

עששת מתבטאת בפגיעה בשיניים הקדמיות העליונות ובטוחנות, ופוסחת בד"כ על התחתונות הקדמיות. השיניים הפגועות הן השיניים שנמצאות במגע עם מקור החלב – השד של האימא או פיטמת הבקבוק.

בתום הנקה / שתייה מבקבוק, יש לנגב את שטח השן בעזרת גזה רטובה ובכך למנוע את הנזק שגורם החלב. יש לפנות לרופא מומחה לרפואת שיניים לילדים ולקבל טיפול מתאים.

לצערי הרב רפואת השיניים לילדים בארצנו מרבה לשלוח ילדים פעוטים ומבוגרים יותר להרדמה כללית בגלל חוסר רצון או חוסר יכולת להתמודד על פחד וחרדה. זו דרך שלדעתי מועלת בשבועת הרופא המצווה לתת את הטיפול הנכון בדרך שאינה מסכנת את המטופל.

הרדמה כללית היא כלי רפואי מסכן חיים שיש להשתמש בו רק כשצריך לעבור ניתוח פולשני וגם אז מהווה הדרך הניתוחית פתרון אחרון. 

התמחיתי בארה"ב, שם נמנעים מטיפולי שיניים לילדים בהרדמה כללית בטיפול באמצעות תרופה הקרויה כלורל הידרט. כלורל הידרט הוא סירופ אלכוהול, והילד שמקבל את התרופה דרך הפה נותר ער אך "שיכור" ואינו זוכר את הטיפול. חוסר הזיכרון מאפשר להשתמש ב "חיבוקית" – מעטפה צבעונית בה עוטפים את הילד כדי שלא יזוז בתנועות חדות. החיבוקית נותנת לילד תחושת ביטחון כמו חיבוק חזק, מאפשרת לטפל בו ללא תזוזות ובגלל ה"שיכרות" הוא פשוט לא זוכר את כל התהליך. זריקות הרדמה מקומית מונעות את הכאב.

בדרך זו אני מצליחה לסיים את הטיפול בכל השיניים בפעולה אחת והילד בד"כ מאוד גאה בעצמו כי הוא כן יודע שהתאמץ. הדבר היחידי שהוא זוכר זו התרופה שקיבל בסירופ…

בשום אופן לא!

נוהל תמוה שהשתרש בארצנו עקב חוסר ידע בסיסי מחייב המטופל לא לאכול שלוש שעות לפני טיפול כשהרופא מתכנן להשתמש בגז צחוק. גז צחוק הוא תערובת של חמצן ודו תחמוצת החנקן. נשימה שלו נותנת תחושה של אופוריה קלה ובעיקר טשטוש תחושת זמן. המתרפא חווה טיפול ארוך כקצר, עובדה שמאפשרת התמודדות טובה יותר ותחושה של חוויה נעימה יותר.